באופן עקרוני, כאשר מדובר בבני זוג יהודים הנשואים לפי ההלכה היהודית ("כדת משה וישראל"), חובתו של הגבר לזון את האישה מגיעה לקיצה עם הסדרת הגט.
יצויין כי בעידן הנוכחי, נוטים בתי הדין הרבניים לפסוק מזונות אישה במשורה, במטרה שלא לגרום לאישה להישאר נשואה "על הנייר" (ולדחות קבלת הגט מהבעל) רק כדי להמשיך ולקבל מזונות, אך מה קורה כאשר בין מועד הסדרת הגט לבין מועד חלוקת הרכוש המשותף חולפת תקופה ארוכה ולאישה אין די לצרכיה? במקרים מסויימים מצאו בתי המשפט לענייני משפחה דרכים יצירתיות לחייב בני זוג לתשלומים נוספים לבנות הזוג, במקרים בהם האישה (בד"כ במקרים בהם מדובר בבת זוג מבוגרת, חסרת מקצוע אשר לא עבדה מעולם כי הקדישה את כל כולה לטיפוח הבית והמשפחה) אכן נזקקת לסיוע שוטף גם לאחר הגט, וכן במקרים בהם בין מועד הגט למועד חלוקת הרכוש בפועל, חולפת תקופה משמעותית בה האישה אינה יכולה לממש רכוש למחייתה מצד אחד, אבל לכל המעורבים ברור שבסופו של יום היא זכאית לקבלת כספים ונכסים, מצד שני.
בין שלל הפתרונות היצירתיים ניתן למנות- חיוב הבעל לבצע תשלום חד פעמי או תשלומים תקופתיים, בתנאי שכאשר יאוזן הרכוש בין הצדדים- הכספים הללו יקוזזו מחלקה של האישה (אשר כאילו קיבלה הכספים "על חשבון" זכויותיה ברכוש המשותף). חשוב לציין כי תשלומים אלה לא יוגדרו כ"מזונות אישה" כאשר מדובר בבני זוג יהודים, שכן, כאמור, על פי ההלכה היהודית, חובת תשלום מזונות אישה נפסקת עם הסדרת הגט.
במקרים אחרים- מצליחה האישה להוכיח כי הבעל הבטיח לה במפורש כי ידאג לה "עד אחרית ימיה". נטל ההוכחה כמובן כבד ביותר, אך אם האישה הצליחה להוכיח זאת- תקבל מעין מזונות בהתאם להבטחה.