המדובר בשאלה מורכבת אשר זכתה לפתרונות שונים בפסיקה. לפיכך מומלץ כי בני זוג אשר ערכו הסכם ממון בתקופה בה היו ידועים בציבור (אף אם אימתו את ההסכם בפני נוטריון או אשרו אותו בבית משפט), יערכו הסכם חדש, בו יתנו ביטוי ברור לכוונתם להינשא או לנישואיהם (אם כבר נערכו) ויפנו לבית המשפט לענייני משפחה לאישור ההסכם מכוח חוק יחסי ממון.
בהחלט! הסכם ממון לפי החוק, הינו הסכם רחב וכולל המתייחס למירב האספקטים הכלכליים של יחסי בני הזוג, וצופה פני עתיד, במיוחד למצב של גירושין או מוות, ולכן מחייב אישור בית המשפט. לצד הסכמי ממון, יכולים להערך בין בני זוג הסכמים בכתב (לפי סעיף 5(א3) לחוק) בעניין נכס או נכסים ספציפיים אשר ייחשבו כתקפים ומחייבים גם אם לא קיבלו אישור בית המשפט לענייני משפחה.
התשובה שלילית. החוק מתייחס לבני זוג אשר נישאו או עומדים להינשא. אין הגבלה בעניין נישואין בארץ או בחו"ל. בגדר נישואין נכנסים גם נישואין בחו"ל ובלבד שבני הזוג יכולים להציג לבית המשפט תעודת נישואין.
לפי סעיף 15 לחוק יחסי ממון, על יחסי הממון בין בני זוג, יחול חוק מקום מושבם בשעת עריכת הנישואין.
אולם הם רשאים לקבוע בהסכם ממון הסדרים אחרים, בהתאם לחוק מקום מושבם בזמן עריכת ההסכם. מקום מושבם של בני הזוג הינו בדרך כלל המקום המהווה מרכז חייהם, וכך למשל, אם בני זוג ישראלים, המתגוררים ועובדים בישראל, וביתם בישראל, נשאו בטקס אזרחי בלאס ווגאס שבארצות הברית בעת טיול שלאחריו שבו לארץ, עדיין יחול על יחסיהם חוק יחסי ממון הישראלי
(ולא דיני מדינת נוואדה בארה"ב).
התשובה הינה שלילית, מאחר והסכם הממון פוקע עם פטירתו של אחד הצדדים, שכן לפי חוק הירושה, לא ניתן לערוך הסכם בחיים, הנוגע לרכושו של אדם לאחר פטירתו.
לכן- ההמלצה הגורפת הינה כי יחד עם הסכם ממון (לגבי בני זוג נשואים או כאלה שעומדים להינשא), או יחד עם הסכם זוגיות או רכוש (לגבי ידועים בציבור) יערכו בני הזוג צוואה, בה הינם מצווים את עזבונם, למי יחולק וכיצד.
הדברים רלבנטיים במיוחד לזוגות פרק ב' (או יותר…) באם אחד מבני הזוג מעוניין להבטיח, למשל, כי כל (או מרבית) עזבונו יגיע לצאצאיו מפרק א'. חשוב לזכור כי בהעדר צוואה, ברירת המחדל של חוק הירושה הינה כי בן זוג ( בן זוג נשוי או ידוע בציבור) יורש מחצית מעזבון בן הזוג שהלך לעולמו, והצאצאים יורשים את המחצית הנוספת.
לנוטריון אין כל סמכויות לאשר או לאמת הסכם בין ידועים בציבור. לבית המשפט יש סמכות לאשר הסכם בין ידועים בציבור (שאינם עומדים להינשא) מכוח חוק בית המשפט לענייני משפחה (ולא מכוח חוק יחסי ממון).
אף שלהסכם בין ידועים בציבור תוקף מחייב גם בלא תהליך אישור, הרי שהאישור בפני בית המשפט, מוסיף תוקף מחייב להסכם ולכן מומלץ.
בהתאם לחוק יחסי ממון, בני זוג העורכים הסכם ממון כאשר הם נשואים, חייבים לאשר אותו בבית המשפט לענייני משפחה.
זוגות העומדים להינשא, חייבים לאמת את ההסכם בפני נוטריון או לאשר את ההסכם בבית המשפט לענייני משפחה.
בתהליך האישור בבית המשפט, מוודא השופט כי בני הזוג הניצבים בפניו, ערכו את ההסכם ללא כל השפעה חיצונית, תוך הבנת משמעות ההסכם ותוצאותיו. משכך- תמיד עדיף לאשר הסכם ממון ( גם אם טרם הנישואין) בבית המשפט.
על בני זוג אשר נישאו לאחר 1/1/1974 חלות הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973, ולפיו כל הנכסים, כספים וזכויות אשר כל אחד מבני הזוג צברו בתקופת הנישואים, גם אם רשומים רק ע"ש אחד מהם, יאוזנו ביניהם (בחלקים שווים בדרך כלל) כאשר הנישואים יפקעו.
מכלל הנכסים שיאוזנו ביניהם, מוציא החוק מתנות או ירושות שקיבל כל אחד מבני הזוג, וכן נכסים שהיו למי מבני הזוג טרם הנישואין כמו גם נכסים ספציפיים לגביהם הסכימו בני הזוג בכתב כי שוויים לא יאוזן ביניהם. כאשר בני הזוג עורכים הסכם ממון, הם רשאים לקבוע בהסכם, כל הסדר אחר, לפי צרכיהם, תכניותיהם ושיקוליהם.
בכל הנוגע לבני זוג אשר נישאו לפני 1/1/1974 הרי שעליהם חלה "חזקת השיתוף בנכסים", לפיה כל הנכסים, הכספים והזכויות שנצברו במהלך הנישואין, נחשבים כמשותפים לאורך כל תקופת הנישואין.
לא קיימת חובה בדין הישראלי להסכים לפוליגרף, ויתר על כן- עצם העובדה שאדם לא הסכים לבצע בדיקת פוליגרף, אינה אמורה להיות ראייה כנגדו במסגרת הליכים אזרחיים. יחד עם זאת, אם יש הסכם בין הצדדים שתוצאות בדיקת פוליגרף יכריעו- אזי בית המשפט יכבד זאת ויתבסס על תוצאות הבדיקה. בנוסף- במקרים בהם קיימת מחלוקת עובדתית ברורה, כגון בתלונות על אלימות במשפחה, מומלץ (ולו ברמה טקטית) שהצד הבטוח בצדקתו, יציע בדיקת פוליגרף. גם אם אין לכך משקל ראייתי ברור, סביר להניח שיהא בכך כדי לסייע לשופט להאמין לגורם המוכן ללכת לבדיקת פוליגרף .
כל עוד בני הזוג גרושים, ואפילו אם מצויים בהליכי גירושין, בן הזוג הנשוי עדיין זכאי לקבל (אם מדובר בנישואים ראשונים) מחצית מכלל הרכוש המשותף לצדדים ולקבל זכויות נוספות כגון כל המיטלטלין המשותפים ועוד.
לכן חשוב ביותר, מיד כאשר אתה או את החלטתם כי בדעתכם להיפרד מבן או בת הזוג, ובוודאי מיד עם תחילת ההליכים המשפטיים, כי תערכו צוואה (בעצמכם בכתב יד, או ערוכה על ידי עורך דין) בה אתם מצווים מי יירשו את נכסיכם. באם לא ערכתם צוואה וכל עוד בני הזוג נשואים (או במקרה של ידועים בציבור- מתגוררים יחד ומנהלים משק בית משותף כנשואים), יירש בן הזוג חלק מעזבונכם, על פי הוראות חוק הירושה.
באופן עקרוני, כאשר מדובר בבני זוג יהודים הנשואים לפי ההלכה היהודית ("כדת משה וישראל"), חובתו של הגבר לזון את האישה מגיעה לקיצה עם הסדרת הגט.
יצויין כי בעידן הנוכחי, נוטים בתי הדין הרבניים לפסוק מזונות אישה במשורה, במטרה שלא לגרום לאישה להישאר נשואה "על הנייר" (ולדחות קבלת הגט מהבעל) רק כדי להמשיך ולקבל מזונות, אך מה קורה כאשר בין מועד הסדרת הגט לבין מועד חלוקת הרכוש המשותף חולפת תקופה ארוכה ולאישה אין די לצרכיה? במקרים מסויימים מצאו בתי המשפט לענייני משפחה דרכים יצירתיות לחייב בני זוג לתשלומים נוספים לבנות הזוג, במקרים בהם האישה (בד"כ במקרים בהם מדובר בבת זוג מבוגרת, חסרת מקצוע אשר לא עבדה מעולם כי הקדישה את כל כולה לטיפוח הבית והמשפחה) אכן נזקקת לסיוע שוטף גם לאחר הגט, וכן במקרים בהם בין מועד הגט למועד חלוקת הרכוש בפועל, חולפת תקופה משמעותית בה האישה אינה יכולה לממש רכוש למחייתה מצד אחד, אבל לכל המעורבים ברור שבסופו של יום היא זכאית לקבלת כספים ונכסים, מצד שני.
בין שלל הפתרונות היצירתיים ניתן למנות- חיוב הבעל לבצע תשלום חד פעמי או תשלומים תקופתיים, בתנאי שכאשר יאוזן הרכוש בין הצדדים- הכספים הללו יקוזזו מחלקה של האישה (אשר כאילו קיבלה הכספים "על חשבון" זכויותיה ברכוש המשותף). חשוב לציין כי תשלומים אלה לא יוגדרו כ"מזונות אישה" כאשר מדובר בבני זוג יהודים, שכן, כאמור, על פי ההלכה היהודית, חובת תשלום מזונות אישה נפסקת עם הסדרת הגט.
במקרים אחרים- מצליחה האישה להוכיח כי הבעל הבטיח לה במפורש כי ידאג לה "עד אחרית ימיה". נטל ההוכחה כמובן כבד ביותר, אך אם האישה הצליחה להוכיח זאת- תקבל מעין מזונות בהתאם להבטחה.
הנושא אינו ברור מבחינה משפטית. אף שנעשו בעבר ניסיונות להגיש תביעות נזיקין נגד בני הזוג הבוגדים ו"שותפיהם" למעשה הבגידה, ככלל, תביעות אלה לא צלחו.
חלוקת הרכוש בין בני זוג, במקרה של גירושין, נשלטת באופן מלא על ידי הדין האזרחי, הקובע כי אין "אשם" בגירושין וכי גם במקרה של בגידת מי מבני הזוג, לא יהיה בכך כדי להשפיע על איזון המשאבים בין הצדדים. יחד עם זאת, בכל הנוגע לדין הדתי, החל על יהודים בבתי הדין הרבניים, הרי שאם הוכח באופן ברור כי אישה בגדה בבעלה עם גבר אחר- רבים הסיכויים כי תישלל ממנה הזכות לקבל את כתובתה וכן תישלל ממנה הזכות לקבלת "מזונות אישה" עד לגט (יצוין כי ממילא, באם האשה עובדת, הרי שבמרבית המקרים לא תהיה זכאית למזונות אישה שכן ההלכה היהודית קובעת "צאי מעשה ידייך במזונותייך").
יצוין עם זאת, כי בשנה האחרונה ניתן פסק דין על ידי בית הדין הרבני הגדול, לפיו אישה אשר בגדה בבעלה, בגידה ממושכת שנמשכה כנראה למעלה מעשור, תאבד את זכויותיה במחצית קרקע שקיבל הבעל בירושה מאביו ועליה בנו בני הזוג את ביתם כ-20 שנה טרם גילוי הבגידה. בג"צ החליט שלא להתערב בהחלטת בית הדין הרבני הגדול, האישה הגישה בקשה לדיון נוסף בהרכב מורחב, והחלטה טרם ניתנה.
בקיץ 2017 נפל דבר, והשתנתה ההלכה הפסוקה בעניין מזונות קטינים יהודים, אשר גילם 6 שנים ומעלה ועד 15. בכל הנוגע למזונות קטינים יהודים עד גיל 6 לא השתנה דבר, וגם כיום חובת המזונות האבסולוטית מוטלת על האב. גם בכל הנוגע לקטינים יהודים בני 15 שנים ומעלה, לא השתנה דבר וההלכה קובעת כי שני ההורים חייבים במזונותיהם "מדין צדקה", כלומר צרכי הקטין יחולקו בין ההורים בהתאם להכנסותיהם ועושרם (כלל הנכסים) של ההורים, ובשים לב לזמני השהות של הקטינים עם כל אחד מההורים.
בבע"מ 919/2015 אשר פורסם בחודש יולי 2017, שונתה ההלכה בנוגע לקטינים בגילאי 6-15 ונקבע כי שני ההורים (ולא רק האב) יישאו במזונות קטינים אלה (העומד כיום על כ-1600 ₪ לחודש, אלא אם הוכח אחרת), בהתאם ליחס הכנסותיהם (מעבודה או כל מקור אחר, כגון דמי שכירות מנכס מקרקעין שבבעלותם), ובקיזוז ההוצאות הישירות (כגון מזון) בהן נושא כל הורה בהתאם לזמני השהות של הקטינים אצל כל אחד מההורים.
כך, במקרה בו הקטינים שוהים פרקי זמן שווים אצל כל אחד מההורים, והכנסות ההורים דומות, סביר להניח כי כל אחד מההורים יישא במזונות הקטינים (ההוצאות שהינן "תלויות שהות" כגון מזון), בעת שהם שוהים אצלו, מבלי שאף אחד מההורים לא ישלם מזונות לאחר, זאת למעט הוצאות שאינן "תלויות שהות" אשר ישולמו על ידי ה"הורה המרכז" (למשל- רכישת מעיל או מגפיים בחורף) ובגינם תיערך התחשבנות בין שני ההורים. חשוב לציין כי ככל שבין ההורים הסכם הקובע את מזונות הקטינים, ואשר נערך כחלק מהסכם גירושין כולל, בטרם פורסמה ההלכה החדשה, לא תשנה ההלכה החדשה את ההסכמות בין הצדדים.
בהתאם לסעיף 55 לחוק הירושה, באם בן הזוג לא הותיר צוואה המורה אחרת, אזי בת הזוג החייה עימו ומנהלת עימו משק בית משותף, ובתנאי נוסף שבני הזוג לא היו נשואים לאחרים, תהא זכאית לרשת את בן הזוג כאילו היו נשואים זה לזו. המשמעות המעשית היא, שבאם לא נכתבת צוואה על ידי הידועים בציבור, אזי במקרה של פטירת אחד מהצדדים, יירש השני את כל מטלטלי הדירה בה התגוררו יחד וכן את רכבם של הצדדים, ובנוסף, באם למנוח היו ילדים- יירשו הילדים מחצית מהעזבון, ובן הזוג הידוע בציבור- את המחצית האחרת. בנסיבות אלה, ובאם בני הזוג הידועים בציבור מעוניינים בהסדר אחר ( למשל, שרק ילדיהם יירשו אותם) חובה לערוך צוואה.
על פי התיקון משנת 2005 לחוק הירושה, כאשר בני זוג ערכו צוואות הדדיות, יכול כל אחד מבני הזוג לבטל את הצוואה כאשר שני בני הזוג בחיים, על ידי מסירת הודעה בכתב לבן הזוג האחר, ובמצב כזה, שתי הצוואות, מתבטלות באופן אוטומטי. כאשר אחד מבני הזוג מעוניין לבטל את הוראות הצוואות ההדדיות, לאחר שנפטר כבר בן הזוג השני והעזבון חולק לפי הצוואות ההדדיות, עליו להשיב את עזבון המנוח את מה שקיבל על פי הצוואות ההדדיות, וחלוקת העזבון תהיה לפי הוראות חוק הירושה.
על פי החוק, בן זוגו של המנוח, ילדיו או הוריו, אשר כלכלתם נסמכה על המצווה והם נזקקים למזונות מן העזבון, יהיו זכאים לקבלת מזונות אלה.
חובה להוכיח את הנזקקות, כלומר- הן את הצרכים והן את העדר הנכסים או יכולת ההשתכרות, לצורך קבלת מזונות מן העזבון. חשוב להדגיש כי כאשר מי מהמבקשים מזונות מן העזבון מקבלים גימלת שאירים או קצבאות מהביטוח הלאומי, ויש באלה כדי לכסות את צרכיהם- תישלל הזכאות למזונות מן העזבון.
כאשר צוואה נראית על פניה תקינה ועומדת בדרישות החוק, מוטל נטל ההוכחה כי הצוואה איננה אמיתית, על המתנגד לקיומה. לעומת זאת, כאשר הצוואה פגומה מבחינה צורנית, מוטל נטל ההוכחה בדבר אמיתותה- על מי שמבקש את קיומה של הצוואה, למרות פגמיה.
סעיף 25 לחוק הירושה קובע שצוואה לא תיפסל רק בשל פגמים בצורה, ובלבד שנשמרו מרכיבי היסוד בצוואה. כשמדובר בצוואה בעדים, מרכיבי היסוד הינם- שהצוואה בכתב וכי הצוואה נחתמה בפני שני עדים כשרים. גישת היסוד הינה שלא כל פגם פורמלי אשר נפל בצוואה יביא לפסילתה, ובלבד שלבית המשפט אין כל ספק באמיתות הצוואה ובהיותה משקפת את רצונו האמיתי והחופשי של המצווה.
סעיף 20 לחוק הירושה מחייב כי צוואה בפני עדים תיחתם בידי המצווה, בפני שני עדים כשרים, לאחר שהמצווה הכריז באזניהם כי זו צוואתו, וחשוב ביותר שגם העדים יצהירו כי אכן המצווה חתם בפניהם, וכי היו עדים להצהרת המצווה כי זו צוואתו, וכי שניהם נכחו בתהליך חתימת הצוואה באותו מעמד, בצוותא.
סוגי הצוואות המוכרים בישראל מכוח חוק הירושה, הינם:
הליך הגישור הינו וולונטרי, סודי ודיסקרטי. אמנם הליכים בבית המשפט לענייני משפחה מתנהלים בדלתיים סגורות, אך גם החשיפה בפני השופט, הקלדנית ועורכי הדין של הצדדים, קשה ומביכה במקרים רבים. פתרון המחלוקות בחדר הגישור מונע את המבוכה והחשיפה המיותרת. הליכי הגישור זולים בשיעור ניכר מניהול הליכים משפטיים, במיוחד כאשר מגשר אחד מטפל בעניינם של שני הצדדים, ובנוסף- הליכי הגישור מהירים הרבה יותר מההליכים בבתי המשפט. מעבר לכל אלה- בני זוג אשר נפרדו בהסכם גישור מכיל וענייני, יוכלו לקום ממשבר הפרידה מחוזקים, תוך פגיעה מינימלית בילדים, בהון המשפחתי ובמרקם היחסים במשפחה המורחבת.
אני נוהגת לכלול בכל הסכם גישור סעיף העוסק במנגנון פתרון מחלוקות עתידיות. אם מדובר על מחלוקות בעניין הוצאות הקשורות לילדים (כגון בענייני בריאות או חינוך), מומלץ לקבוע מראש גורם שלישי (כגון רופא הילדים בעניינים בריאותיים או יועצת בית הספר בענייני חינוך) אשר יכריע או ימליץ במצב של מחלוקת. במחלוקות רחבות יותר, מומלץ לקבוע מראש מנגנון הידברות ופנייה למגשר מוסכם.
בהחלט, סודיות הליכי הגישור הינה עקרון מקודש. על הצדדים וגם על המגשר מוטלת חובת סודיות מוחלטת באשר לפרטי המשא ומתן במהלך הגישור. יותר מכך, גם דברים שנאמרו על ידי אחד הצדדים למגשרת במהלך פגישה נפרדת, הינם סודיים ולא יימסרו לצד השני, אלא אם ניתנה הסכמה מפורשת לגלותם.
בהחלט לא. הרעיון המרכזי בגישור הינו למצוא עבורכם את הפתרון המיטבי עבורכם, כמשפחה, העוברת משבר בדרכה למבנה משפחתי אחר. הכללים המקובלים בדין בהחלט יוצגו בפניכם, אולם לכל בני זוג היכולת "לתפור" את החליפה הספציפית המתאימה.
בהתאם לסעיף 32ו'(ד) לחוק הכשרות המשפטית, מיופה כוח נזקק לאישור מוקדם של בית המשפט בפעולות הבאות:
– כל עסקה במקרקעין (כולל יחידה משקית בחקלאות, או בתעשייה, או דירה) אך למעט השכרה אינה עולה על חמש שנים; כל עסקה בעזבון לו זכאי הממנה; תרומה או מתנה בסכום העולה על 100,000 ₪ או מתנה שאינה סבירה בנסיבות העניין; מתן ערבות או הלוואה בסכומים העולים על הסכומים שנקבעו ביפוי הכוח, וכיו"ב.
בנסיבות חריגות, מוסמך בית המשפט לבטל את יפוי הכוח המתמשך וזאת כאשר הוכח שמיופה הכוח איננו מפעיל סמכויותיו כראוי ונגרמת לממנה פגיעה של ממש, או שמיופה הכוח פועל בניגוד לרצון הממנה; כך גם באם הוכח לבית המשפט כי יפוי הכוח ניתן כתוצאה ממירמה, מניצול או מהפעלת לחץ, השפעה בלתי הוגנת או כשהסתבר שהממנה לא היה בעל כשירות.
במקרה של ספק, מחוייב עורך הדין לפנות למומחה רפואי (פסיכיאטר וכדומה) לקבלת חוות דעת בעניין צלילותו וכשירותו של האדם המבקש לערוך יפוי כוח מתמשך.
ככלל, על מיופה הכוח לפעול בהתאם להנחיות המקדימות, אולם, לעיתים נאלץ מיופה הכוח לחרוג מהוראות יפוי הכוח, וזאת כאשר ההחלטה או הפעולה הן בלתי אפשריות לקיום, גם לא בקירוב; באם ההחלטה או הפעולה כרוכות בהוצאה כספית שאין בידי הממנה להוציאה; באם ההחלטה או הפעולה הן בלתי חוקיות או עלולות לגרום פגיעה חמורה לממנה; וכן באם הממנה מתנגד בעניין אישי מהותי או רפואי מהותי גם לאחר שמיופה הכוח ניסה להגיע איתו להסכמה. במקרים כאלה, על מיופה הכוח לפנות לבית המשפט בבקשה למתן הוראות.
יפוי הכוח המתמשך יכול לכלול עניינים רכושיים (כגון ניהול נכסים וחשבונות בנק), עניינים אישיים (כגון מקום מגורים, מעבר לדיור מוגן) ועניינים רפואיים (במסגרת טופס ד' אותו יש למלא ידנית).
כאשר מתמלאים התנאים אותם קבע הממנה, מראש, כתנאים בהם יוכרז כמי שאינו יכול עוד לדאוג לענייניו (כגון חוות דעת רפואית), או בלשון החוק "חדל להיות מסוגל להבין בדבר", יהיה על מיופה הכוח להודיע למשרדי האפוטרופוס הכללי על התקיימות התנאים, ורק לאחר מכן יוכל לפעול בהתאם ליפוי הכוח.
ברירת המחדל הינה מסירת חוו"ד מומחה תוקפו של יפוי הכוח המתמשך עד למועד פטירת הממנה (שאז נכנסות לתוקף הוראות צוואה שהותיר אחריו, או, בהעדר צוואה, הוראות חוק הירושה) ועוד 3 חודשים ממועד הפטירה.
במסגרת חוק החולה הנוטה למות, יכול כל אדם למלא טפסים המצויים באתר משרד החינוך, ובהם הנחיות ברורות לגבי הטיפול הרפואי אותו הוא מבקש לקבל, ולחילופין- טיפול רפואי ממנו הוא מבקש להימנע, בשישה החודשים האחרונים לחייו וכאשר הדעה הרפואית הינה כי האדם נוטה למות.
אדם יכול במסגרת הטפסים להורות על אי החייאה, אי האכלה כפויה וכיו"ב, ואת הטופס ניתן למלא ולחתום בפני רופא המשפחה או בפני אחות מוסמכת. לעומת זאת, יפוי הכוח המתמשך, יכול אמנם לכלול הוראות רפואיות מסוג זה, אך נועד בעקרון לקשת רחבה הרבה יותר של נושאים.
הכוונה הינה לחוסר יכולת של אדם להבין בעניין מסוים ולקבל החלטות בקשר אליו, ובמילים אחרות- חוסר יכולת לנהל את ענייניו השוטפים של האדם, מבחינת כשירותו הקוגניטיבית. חשוב להדגיש כי מגבלה פיזית איננה נחשבת כמגבלה על כשירותו של האדם לנהל ענייניו.
הליך הגישור הינו וולונטרי, סודי ודיסקרטי. אמנם הליכים בבית המשפט לענייני משפחה מתנהלים בדלתיים סגורות, אך גם החשיפה בפני השופט, הקלדנית ועורכי הדין של הצדדים, קשה ומביכה במקרים רבים.
פתרון המחלוקות בחדר הגישור מונע את המבוכה והחשיפה המיותרת. הליכי הגישור זולים בשיעור ניכר מניהול הליכים משפטיים, במיוחד כאשר מגשר אחד מטפל בעניינם של שני הצדדים, ובנוסף- הליכי הגישור מהירים הרבה יותר מההליכים בבתי המשפט. מעבר לכל אלה- בני זוג אשר נפרדו בהסכם גישור מכיל וענייני, יוכלו לקום ממשבר הפרידה מחוזקים, תוך פגיעה מינימלית בילדים, בהון המשפחתי ובמרקם היחסים במשפחה המורחבת.
אני נוהגת לכלול בכל הסכם גישור סעיף העוסק במנגנון פתרון מחלוקות עתידיות. אם מדובר על מחלוקות בעניין הוצאות הקשורות לילדים (כגון בענייני בריאות או חינוך), מומלץ לקבוע מראש גורם שלישי (כגון רופא הילדים בעניינים בריאותיים או יועצת בית הספר בענייני חינוך) אשר יכריע או ימליץ במצב של מחלוקת. במחלוקות רחבות יותר, מומלץ לקבוע מראש מנגנון הידברות ופנייה למגשר מוסכם.
בהחלט, סודיות הליכי הגישור הינה עקרון מקודש. על הצדדים וגם על המגשר מוטלת חובת סודיות מוחלטת באשר לפרטי המשא ומתן במהלך הגישור. יותר מכך, גם דברים שנאמרו על ידי אחד הצדדים למגשרת במהלך פגישה נפרדת, הינם סודיים ולא יימסרו לצד השני, אלא אם ניתנה הסכמה מפורשת לגלותם.
בהחלט לא. הרעיון המרכזי בגישור הינו למצוא עבורכם את הפתרון המיטבי עבורכם, כמשפחה, העוברת משבר בדרכה למבנה משפחתי אחר. הכללים המקובלים בדין בהחלט יוצגו בפניכם, אולם לכל בני זוג היכולת "לתפור" את החליפה הספציפית המתאימה.